קודם כל – מה הבעיה בגישה הרפואית?

הגישה הביו-רפואית שולטת ברוב מערכות הבריאות המערביות.
היא מבוססת על ההנחה שכל סבל רגשי הוא תוצאה של אי-סדר במוח, ולכן הפתרון הוא לרוב תרופות, אבחונים ותיוגים.

אבל בשנים האחרונות, יותר ויותר חוקרים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע מרימים דגל אדום:

ביקורת מהשדה הרפואי והאקדמי:

• אין ראיות ברורות לקיומו של "חוסר איזון כימי" במוח שגורם לדיכאון או חרדה.
  מאמר מקיף שפורסם ב-2022 בכתב העת Molecular Psychiatry (Joanna Moncrieff et al.) קובע: לא נמצא קשר מבוסס בין רמות סרוטונין לבין דיכאון.
• היקף האבחון הפסיכיאטרי גדל משמעותית, במיוחד בקרב נשים וילדים.
  רגשות אנושיים כמו עצב, בדידות או תגובה לאובדן – מוגדרים כהפרעה בריאותית במקום כתהליך חיים.
• שימוש נרחב בתרופות פסיכיאטריות ללא דיון מעמיק על חלופות טיפוליות – עלול ליצור תלות, השטחה רגשית ופגיעה בתחושת המסוגלות האישית.

ה-DSM (מדריך האבחנות הפסיכיאטריות) מבקר על כך שהוא משקף קטלוג תסמינים ולא בהכרח את הסיפור האישי, ההיסטוריה המשפחתית, או התנאים הסביבתיים שמהם נוצר הסבל.