הקיום קודם למהות
בין פילוסופיה חיה לריפוי פנימי
מה אם אין דרך אחת נכונה להיות? ומה אם אנחנו לא אמורות להתאים את עצמנו – אלא לבחור מי אנחנו רוצות להיות?
בשאלה הפילוסופית "האם הקיום קודם למהות?" מסתתר יסוד עמוק לחיים של חופש, אחריות – וגם חמלה.
זו אינה רק שאלה אקדמית, אלא בסיס לתפיסה טיפולית שלמה, המאפשרת לאדם – ולנו כנשים, כאמהות, כבנות אדם – להפסיק לרדוף אחרי "האידיאל", ולהתחיל לחיות באמת.
מה אומרת הפילוסופיה?
האמירה "הקיום קודם למהות" מגיעה מעולמו של הפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן-פול סארטר. לדעתו, האדם אינו נולד עם מהות קבועה מראש – הוא נולד כ"קיום טהור", ובמהלך חייו יוצר לעצמו את המשמעות, הזהות, והמהות. במילים פשוטות: אנחנו לא צריכות "לגלות" מי אנחנו, אלא ליצור את זה – כל יום מחדש.
מה זה אומר עבורנו – כנשים, כאמהות, כבנות אדם?
במשך שנים רבות למדנו מהסביבה "מי אנחנו אמורות להיות":
- ילדות טובות
- תלמידות מצטיינות
- אמהות מושלמות
- נשים שמחזיקות את הבית, המשפחה, העבודה והחיוך... בלי להישבר.
אבל אם הקיום קודם למהות – אז כל זה הפוך. אנחנו קודם כול יש – ואנחנו יכולות לבחור את הדרך, את הערכים, את הדמות שאנו רוצות להיות. לא חייבות להידחס למסגרת אחת נכונה. לא חייבות להיות מושלמות.
ואיך זה מתחבר לריפוי רגשי?
בקליניקה ובסדנאות של פשוט להיות, הגישה הזו באה לידי ביטוי בכל תהליך טיפולי:
- אנחנו לא ממהרות לתקן – אלא קודם כול מרשות לעצמנו להיות.
- אנחנו לא מחפשות תבנית אחת של "אישה מצליחה" או "אמא טובה" – אלא מאזינות לקול הפנימי, שמבקש פשוט... להיות.
- אנחנו לא מתחילות משיפוט – אלא מהסכמה: להסיר את המסכות, לפגוש את עצמנו, ולהתחיל מחדש.
ומה עם אחריות?
אם אין מהות אחת קבועה מראש – אז גם אין "אמת אחת" שצריך להתיישר לפיה, ואין "אשם קבוע" שתמיד צריך להאשים.
וזה... יכול להיות גם מפחיד – כי אין על מי להשליך את הבחירות שלנו.
אבל זו גם
הבשורה הגדולה ביותר:
אם אני זו שבוחרת איך להיות – אז גם יש לי את הכוח
לבחור אחרת.
לשנות, לגדול, להתחיל מחדש.
לא מתוך ביקורת – אלא מתוך הבנה עמוקה:
אני לא סיפור כתוב מראש – אני יצירה חיה שמתעצבת מרגע לרגע.






